מאת: צבי גיל. פורסם באתר המחבר "זרקור". www.notes.co.il/zvi - 14.11.2006
מפקד מחוז ירושלים שיבח את ראשי העדה החרדית,עדה שמקרבה בוצעו הצתות ומעשים אלימים נגד "מצעד הגאווה", על קריאתם בשלב מסוים,נגד אלימות.זאת כאשר ברור היה שהמצעד לא יצעד. לא שמענו מילה טובה על קהילת "הבית הפתוח", שהייתה מוכנה לפשרות מן הרגע הראשון והיא שמנעה את האלימות. הסיבה: החרדים שרתו את המטרה של המשטרה- לבטל את המצעד.
משטרה בדרך כלל אמורה לטעת בציבור תחושת ביטחון.ככה זה ,למשל, בעיר לונדון כאשר אתה נתקל בזוג של "בוביס" מסיירים ברגל במקומות שונים.אצלנו דובר רבות על שוטרי מקוף אך מן הדיבורים לא יצא כלום,וכול שאתה רואה במקומות שונים הם סיורים ממונעים.אלה אמנם קשורים בביטחון אך מסוג אחר והאילוצים אצלנו הם שונים מאלה של לונדון,אם כי גם שם קיימות התרעות של פעולות טרור.שמענו וקראנו באחרונה הרבה על איומים אלה במדינה שבה חיה קהילה מוסלמית גדולה.אך שמה זאת אנגליה ומשטרה אנגלית לא עושה רעש מיותר.
משטרת ישראל, על פי התהודה של רמקוליה ,היא גוף "מאיים". כבר התייחסתי לנושא זה באחד ממאמריי,כי רצוי שהמשטרה לא תשתף את הציבור השכם והערב באזהרות כלליות או נקודתיות של פיגועים כאשר אין לאל ידו של הציבור הרחב לעשות מאומה מלבד להסתגר בבית.זאת המשטרה לא רוצה.
כללית,קשה לומר שמשטרת ישראל מצטיינת במתן ביטחון אישי לאזרח. לא מדובר ברמה של הרתעה ומניעת פיגועים וסוגיות ביטחוניות לאומיות.מדובר בשמירה על חייו ושלוותו של האזרח,מניעת איומים על אורח חייו,הסכנות שאורבות לאזרח התמים ברשות הרבים,וגם ברשות היחיד,העולם התחתון שעלה מדרגות והוא נמצא מאוד למעלה ,ועוד .
אבל זה לא הנושא הפעם. הנושא הוא ההיסטריה שיצרה המשטרה,כן המשטרה ולא שום גוף אחר, גם לא קנאי החרדים במאה שערים,בכל הנוגע למצעד הגאווה.הם נקטו כול התרגילים הפומביים,השתמשו בכול הכתבים המקושרים איתה, שיראו וייראו.הלכו ליועץ המשפטי, בתקווה שהוא יעשה בעבורם את מלאכת הביטול,תקעו בחצוצרות על רבבות שוטרים שיהיה צורך לגייס. שריפת עגלות אשפה, גלגול חביות בוערות, במאה שערים ובמקומות אחרים,אף שלטווח קצר הטרידו את המשטרה הרי לטווח ארוך שרתו את המגמה שלה לבטל את המצעד.לבסוף באה לה למשטרת ישראל ה"ישועה" דווקא מבית חנון.החשש מפעולות תגמול לנוכח ההרג בבית חנון, זה דבר שהציבור מבין,והוא דוחה כול שיקולים אחרים.
מי שמחפש "חשבון נפש" יפנה למומחים בתחום הנפש.כאן פשוט ריככו את "הבית הפתוח" כפי שנוהגים לקראת ההסתערות, והשוכנים בו הרימו דגל אפור.
מאמצי המשטרה לפייס דווקא את אלה שנהגו באלימות ואיימו בהצתת הרחובות, היא תמוהה מאוד.עד כדי כך שמפקד מחוז ירושלים ניצב אילן פרנקו הלך אצל החרדים חבוש כיפה, וכאשר יצא משם בראש מורכן נראה כתלמיד שסרח.ואגב,אם כבר כיסוי ראש ,מדוע לא כובע השוטרים שמפקד המחוז צריך לחבוש בגאון. מדוע כיפה? לחלופין, מדוע לא כשהוא חבוש שטריימל,כיסוי ראש אצל החרדים,או כובע שחור רחב תיתורה.איזה מין נוהל משונה זה.זה אמור גם לגבי חיילים דתיים.מדוע הם לא חובשים את הכומתה שלהם של צה"ל אלא כיפה סרוגה אשר מזוהה עם חוגים דתיים מסוימים.אבל וודאי שזה חל על אלוף או ניצב.
במאמר מוסגר.השאלה אינה כמה דיוויזיות יש לקהילה ההומו לסבית שניתן היה לגייס.השאלה היא האם ב- 2006 יש עדיין צורך באירועים הפגנתיים,כאשר רוב הציבור מכיר במציאות שאין בה לא השפלה ולא "גאווה".הפגנות ה- gays שייכות למאה אחרת.מכאן שלגבי הרוב, המפגנים מיותרים,ואילו לגבי המיעוט, מוחצנות הראווה לא תעזור.מן ההיבט הזה הדבר חל על תל אביב לא פחות מאשר על ירושלים.
יש קהלים אחרים אשר זקוקים להבנה ולעזרה,כמו ההומוסקסואלים בקרב הקהילה החרדית, ומעשי הרצח על רקע "כבוד המשפחה" בקרב הקהילה הערבית.אבל זאת, כאמור,הערת אגב.
לסיכום .משטרת ישראל מצטיינת בהפחדה היסטרית כאשר זה משרת אותה, בשעה שיש גופים שאותם אינה מפחידה כלל, כולל העולם התחתון,על כול ענפיו, שחי ותוסס ואלה שקשורים בחייהם בעולם העליון.ברובד שבין השניים היא לא מוסיפה ביטחון, וגם כבוד היא לא מעוררת.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
